למה לצאת להפגין כשאפשר לצאת לשתות

ראש הממשלה הפעיל את סעיף 52 ועקף את הממונה על ההגבלים, ובכך העמיד את סוגית הדמוקרטיה בישראל בסימן שאלה מרכזי. כל זה על מנת להעביר את מתווה הגז השנוי במחלוקת; ביטוח לאומי מפרסם דו"ח מדאיג על מצב העוני בישראל, ומצייר תמונה עגומה מתמיד על המצב הכלכלי בישראל; יותר ויותר אנשים מבינים שאפשר לחיות אחרת, אך עדיין ההפגנות נגד מדיניות הממשלה מתקשות לצבור תאוצה (וגם האשמה של התקשורת ברורה); אך השאלה האמתית היא, איפה הסטודנטים?

בסופו של חודש עמוס בחדשות רבות, ניכרת התחושה כי המצב בארץ הולך ומדרדר. גל הטרור הנוכחי, שעל אף המאמצים הרבים טרם דעך וממשיך לגבות קורבנות נוספים, מציג רק את אחת הסיבות למצב החברתי המדרדר. לצערי הרב, לא רק הטרור הוא זה שפוגע בחברה הישראלית - ההופכת שסועה יותר ויותר - גם הפערים חברתיים אשר הולכים ומתעצמים פוגעים בחוסנה של החברה הישראלית. ב-2011 מצב עדיף על הקיים גרר חצי מיליון אנשים לרחובות, ועשרות אלפים הקימו מאהלי מחאה בשדרות רוטשילד, אך הפעם עושה רושם כי המחאה לא צוברת תאוצה מספקת. הנה סקירה של מספר מחדלים חברתיים, שמשום מה, נהיינו אדישים אליהם.

מתווה הגז

לאחר מאמצים רבים, ראש הממשלה בנימין נתניהו הפעיל את סעיף 52, סעיף אשר עוקף את סמכויות הממונה על ההגבלים ובכך סלל את אישורו של מתווה הגז גרסת ממשלת ישראל. מדי שבת, כבר מעל לחודשיים, מתכנסים אלפי אזרחי מדינת ישראל במקומות מרכזיים ברחבי המדינה להפגין נגד אישורו של המתווה, ובעד יישומן המלא של ועדות צמח וששינסקי (הועדות הממשלתיות הללו עוסקות בסוגית הגז בפרספקטיבה של מדינת ישראל ורווחת תושביה). המתווה שהועבר אכן הסתמך על מסקנות ועדות אלו, אך לא יישם חלק נכבד מהמלצות הוועדות בנושא מחיר הגז ובאחוז הגז אשר יופנה לייצוא. המסקנות אשר פורסמו בעקבות הוועדות הללו באו במטרה לחלק את רווחי הגז בצורה הגיונית ושווה, בלי להשאיר אף צד מקופח – לא היזמים, לא המדינה, לא התושבים ולא ענף הייצוא. סוגיית מתווה הגז הינה סוגיה סבוכה ושנויה במחלוקת – אני מאמין כי חלק מהקוראים של כתבה זו מאמינים כי המתווה אותו מנסה הממשלה להעביר הוא יותר מהוגן, וכי ל'דלק' ול'נובל אנרג'י' מגיע להניב רווחים יפים מגילוי הגז, ולחלק מהקוראים הטענה של תומכי המתווה נתפסת כהזויה, אך הבעיה האמתית היא, שמרבית האנשים פשוט לא מבינים על מה מדובר, בשום רמה. הם לא מודעים למי נגד מי ומהן הטענות המרכזיות. אז לא, אני לא הולך לתמצת את עיקרי הדברים, אני מזמין אתכם לקרוא באתרים השונים אודות מתווה הגז ועל טענות שני הצדדים, ולאחר מחקר מעמיק על הנושא תוכלו לבחון את הנושא לעומק ולגבש דעה מוצקה ללא השפעה של אחד הצדדים. מודעות חברתית היא אחד הדברים החיוניים והבסיסיים ביותר לאזרחות טובה.

דו"ח העוני

במקביל לתהליך אישורו של מתווה הגז, ביטוח לאומי פרסם החודש את דו"ח העוני לשנת 2014, והוא מציג תמונה מדאיגה ביותר על המצב בישראל. יותר ויותר משפחות עובדות, דהיינו משפחות שבהן לפחות בן משפחה אחד עובד ומכניס משכורת, מדרדרים לעוני. מספר המשפחות ששואפות לרכוש דירה יורד, כי דירה הפכה להיות חלום רחוק – השאיפות של אנשים רבים מוגבלת כיום לדאגה תמידית לאוכל חם בביתם. יום לאחר פרסום דו"ח העוני, במאמר דעה בעיתון 'ידיעות אחרונות' הועלתה סוגיה בעייתית מאין כמותה – איך נהיינו כל כך אדישים? מעל ל-700 אלף ילדים חיים מתחת לקו העוני; על פי עמותת "לתת", 2.6 מיליון אזרחים חיים מתחת לקו העוני; מאות אלפי קשישים סובלים מעוני מחפיר, והבעיה המהותית היא כי התחושה הרווחת בקרב אותה שכבת אוכלוסייה מתרחבת היא שאף אחד לא דואג להם, וכי לאף אחד לא אכפת. את הדו"ח המלא אתם מוזמנים לקרוא באתר הביטוח הלאומי, או את עיקריו בכל אחד מגופי התקשורת הגדולים. אם לא קראתם את הנתונים, ואם אינכם יודעים על מה מדובר – תקראו ותבינו עד כמה המצב הולך ומדרדר, ועד כמה נחוץ כי הממשלה תוביל לשינוי מדיניות שיוביל לרווחת תושביה ולא לרווחת מספר מצומצם של חברי מועדון הטייקונים או מקורבים לשלטון המקומי.

כולם אשמים, חוץ מהממשלה

את הטענה המופרכת הזאת משמיעים מפעם לפעם גורמים שונים בממשלת נתניהו, אשר משתדלת להסיט את השיח הציבורי מהנושאים החברתיים המהותיים ביותר לטובת שיח רדוד וחסר חשיבות בארגון כדוגמת "שוברים שתיקה". שלא ישתמע מהנ"ל כי הנני תומך נלהב של שוברים שתיקה, וגם אני מבקר את צורת התנהלותם, אך ההתעסקות האובססיבית של מפלגות השלטון כעת בארגון זה בא במטרה אחת – להסיט את השיח הציבורי מהנושאים החשובים. בתגובה לכל דו"ח רשמי, ביקורת ציבורית או מקצועית או אף הפגנות המונים, הממשלה נוקטת בתגובה אחידה – אנחנו לא אשמים. זה השמאל, הערבים, קומץ מפגינים רדיקלים ועוד שלל האשמות. היו אף גורמים בממשלה שטענו כי דו"ח העוני אינו מדגם מייצג, וייתכן כי אכן כך המצב – אך מה השתנה? בימים עברו, כאשר הדו"חות שירתו את אינטרס השלטון, צורת הבדיקה הוצגה כאמתית ומשקפת.

הסטודנטים בעולם יוצאים למתקפה

אז למה אני עוסק בשלל הנושאים החברתיים האלה? לאורך ההיסטוריה, אלו אשר היו אמונים על הפגנות הכוח העיקריות ברחבי העולם היו, לרוב, הסטודנטים באותן מדינות.

לאורך ההיסטוריה מוכרים מספר רב של הפגנות ומחאות אשר טלטלו מדינות רבות, ממזרח למערב. הפגנות סטודנטים המוניות בסין, לונדון, צרפת, ארצות הברית, גרמניה ומדינות נוספות הם אלה שהובילו בסופו של דבר לשינוי מדיניות ולטלטלות פוליטיות פנימיות, על פי רצון האזרחים ועל פי חשיבות הנושאים שמפריעים להם יותר מכל (הייתכן כי אולי ביטחון הוא לא הדבר היחידי שחשוב, למרות מה שראש הממשלה מנסה להבהיר מתחת לכל עץ רענן).

בארץ, לעומת זאת – המצב שונה. השנים האחרונות מציגות מציאות עצובה למדי כי ישראלים הינו עם שאינו אוהב לצאת ולמחות. עם ישראל מעדיף להתלונן ברשתות החברתיות על המצב אך לא לעשות מעבר, בין השאר בגלל מזג האוויר: בקיץ – חם מדי, ובחורף לעומת זאת, יורד גשם. שום מצב אינו מאפשר תנאים אולטימטיביים בשביל לצאת להפגין. אך למה זהו המצב בארץ? זוהי שאלה אשר מסקרנת אנשים רבים ולא קיימת עבור שאלה זו תשובה ברורה ומוסכמת. עם זאת, ניתן לראות בהפגנות נגד מתווה הגז רבבות בני אדם אשר יוצאים להפגין, ובשיאה של המחאה החברתית בשנת 2011 אף יצאו כחצי מיליון מפגינים לרחובות על מנת להוביל את השינוי המיוחל. אך כפי שהבנתם מנושא המאמר, הסוגיה המעניינת ביותר היא שאת ההפגנות הללו לא מארגנים סטודנטים (על אף המעורבות הרבה של מספר לא מבוטל של סטודנטים במחאה החברתית בשנת 2011, הם לא היו בעלי הטון המשמעותי), אלא ארגונים חברתיים שונים, וכי מעמד הסטודנטים אינו פוקד את ההפגנות בכמויות נרחבות.

למעמד הסטודנטים בארץ יש כוח רב. יותר כוח משאנשים רבים מעוניינים להכיר בו. במוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל (השילוב של כלל סוגי המכללות והאוניברסיטאות) לומדים מעל 250,000 סטודנטים – כוח הפגנתי מרשים אשר לא ניתן להתעלם ממנו. לדוגמה, ארגון חברתי שעוסק בהעלאת מודעות חברתית באוניברסיטאות טוען כי במידה ורק חמישית מכלל הסטודנטים בארץ ישלבו ידיים ויחלו להפגין סביב סוגיה מסוימת – לדוגמה, סוגיית השוויון לנטל, אשר הממשלה הנוכחית השיבה עטרה ליושנה וביטלה את מיזמי הממשלה הקודמת למהפכה בתחום – אז השינוי אותו ירצו הסטודנטים ליישם, יהיה אפשרי לגמרי. הכוח הרב של הסטודנטים ויכולת ההתאגדות של רבים מהם סביב תאים פוליטיים במוסדות הלימוד, או אף סביב אגודות הסטודנטים, הינו חסר פרופורציה לשימוש שלו בפועל. בדומה לכוח הרב אשר מחזיקים ארגוני העובדים השונים, כך גם אגודות הסטודנטים מחזיקות בכוח רב, אשר מסיבה לא ברורה – בוחרות שלא להשתמש בו למטרות שינוי חברתי. המשימה המוטלת עלינו כסטודנטים היא להבין כי אנו אכן יכולים להוביל שינוי אמתי, לפי מה שאנו רואים לנכון. אפשר להוביל לשינוי בפוליטיקה הישנה והרקובה – אין סיבה לאבד תקווה במדינה ובשלטון, פשוט נדרש לנער את העץ.

אז מה הלאה?

תצאו, תקראו, תחקרו, תתעצבנו, תבינו לעומק ואז – תתחילו להיות מעורבים. ההפגנות שהיום שכבה מצומצמת מאוד של האוכלוסייה לוקחת על עצמה באות לשרת את כולנו בסופו של דבר – אנחנו במרחק נגיעה מלהיות חברים באותה שכבה מצומצמת אשר חשה שכל הנטל מונח על כתפיה. הרבה נושאים שנראים לנו רחוקים, עתידים לפגוש אותנו בקרוב מאוד; לדוגמה, כאשר מדברים על קצבאות קשישים, נושא אשר אינו קרוב לליבנו בשלב זה של חיינו, אנו צריכים להבין כי הזדקנות הינה אחד הדברים אשר הרפואה המודרנית טרם מצאה לו תרופה, והוא עתיד לפגוש את כולנו, במוקדם או במאוחר. המציאות החברתית העגומה מחכה לנו ממש מעבר לפינה – אז קדימה, הגיע הזמן להתחיל לעשות משהו לטובת העתיד שלנו, ובעתיד הלא רחוק, גם לעתיד ילדינו. בואו נביא שינוי חברתי.

קרדיט תמונה

#פוליטיקה #אביבוינטר